השארת תגובה

התקשורת שמאלנית? או ממסדית?

"התקשורת השמאלנית" זוהי ההאשמה הנפוצה של כל משתלחי הימין במערכת המדיה הישראלית. קריאה זו היא למעשה כבור חסר תחתית, המעודדת את הגברת הווליום של כל נציגי הימין, החל מטוקבקיסטים ועד לבית המחוקקים. הם הרי הקורבן, הצד המושמץ, הלא מיוצג וכעת הם צריכים לעשות הכל כדי לאזן את התמונה. אבל הטיעון הזה כל כך חזק, כל כך סוחף שחבל לזנוח אותו גם כאשר הוא מאבד מתוקפו, האשמת התקשורת בשמאלניות, בעוד שידוע שמרבית הציבור מצביע לימין, מאפשרת לימין להשמיע קול מתלהם מבלי לחשוש. גם אם התקשורת תבקר, הרי התקשורת שמאלנית.

עם זאת, אפשר להסתכל על מציאות זו ממקום יותר מכיל ומבין. הרי סביר להניח שאחוז מצביעי קדימה והעבודה בקרב נציגי התקשורת הוא גדול יותר מאשר אחוז המצביעים למפלגות אלה בקרב האוכלוסייה. לעומת זאת ביבי האהוב לא בהכרח היה מנצח את הבחירות לו רק עיתונאים היו ניגשים להצביע. יש כאן איזשהו עיוות, איזשהו פער רעיוני בין נוקשי המקלדות לאדם הפשוט, ופער זה צפוי שיעורר כעס.

כעס זה מובן במידה מה, אבל כדי להחזיר אותנו לפרופורציה, כדאי שניווכח לרמת הממסדיות הגבוהה של התקשורת. ייתכן שהתקשורת בעברית נותנת ביטוי די מרכזי לשמאל המתון (אם כי בעבר זה היה נכון יותר מאשר בהווה), אבל היא כלל אינה מתייחסת לאזרחי ישראל שאינם יהודים. גם תוכניות הסאטירה הכי נשכניות נאנחות בקריאה ש'כולנו יהודים', הנראטיב הציוני הבסיסי מוצג כמושא הערצה של כל אזרחי ישראל וכד'. איני מבקר כרגע את עניין זה, אבל צריך לזכור שמעבר ל'אויבינו' הערבים, ישנם באוכלוסייה עשרות אלפי דרוזים, ארמנים, נוצרים מעדות שונות שרוצים להרגיש שייכים אבל נתקלים בחומת הדת. לערבים ניתנות רצועות שידור בטלוויזיה למשל, אבל הן הרחק מן הפריים טיים ולעיתים אינן אפילו מתורגמות לעברית. כאשר מאשימים את התקשורת בשמאלניות צריך לזכור כמה היא צמודה לגרעין היהודי. אפילו התקשורת בסין אינה מגדירה עצמה כביטוי רק של בני ההאן, שמהווים יותר מ-90% מהאוכלוסייה… מהבחינה הזו אנו נמצאים איפשהו בין סעודיה לירדן. אפשר להצדיק זאת להגיד שאנו היהודים עם קטן ולכן ניתן לוותר על הביטוי הדמוקרטי בתקשורת, אבל צריך להיות מודעים לכך.

נושא ההדרה של כל מה שאינו יהודי מהמרחב הציבורי/תקשורתי/חינוכי הוא נושא בפני עצמו שאמצעי התקשורת מהווים רק חוליה אחת ממנו. בשיח זה, הערבים שעשויים בכל זאת לבוא לידי ביטוי הם משני סוגים: הראשון הוא ערבים שמבקשים להשיל מעצמם את זהותם האתנית, לא להתעסק בה ולטשטש כל הבדל ביניהם לאחיהם היהודים, כדוגמת ערבים שמופיעים בתוכניות ריאליטי. הסוג השני הם פוליטיקאים ערבים מתלהמים שמושמעים על ידי התקשורת ונבחרי הציבור כדי לעורר את החרדה של הציבור בפני הדיעה 'האמיתית' של הציבור הערבי. למעשה, אין כמעט פלטפורמה בה ערבי (או בעל זהות אתנית אחרת שאינה יהודית) יכול לבטא את מורכבות החוויה שלו. אין מקום בו ערבי יכול לדבר על רצון להשתלב בחברה הישראלית לצד חשש אינסטינקטיבי ממדי צה"ל, אין מקום בו ערבי יכול לבטא איזושהי ביקורת מבלי שהוא ישר מסווג לתפיסת עולם קיצונית. הדרה זו של הציבור שאינו יהודי ושל כל חוויה שאינה יהודית היא אבסורדית בהתחשב בכך שכולנו חיים יחדיו באותה מדינה. הדרה זו גורמת לניכור, לחשדנות ולתפיסה המוטעית שקולות הכעס של זועבי או משעל הם מייצגים את דעותיו של הערבי ביפו או בעכו. ככל שנתחבר יותר למציאות כך סף החרדה יירד. אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מרחשי ליבם של המיעוטים. אבל צריך להיות הוגנים ולהודות שזה מה שאנו עושים, במקום להמשיך במשחק הקורבן היהודי. כך גם אולי נבין שבימין כועסים על כך שהתקשורת שמאלנית, אבל כל משלמי המיסים שאינם יהודים לא יכולים למצוא כלל ביטוי בתקשורת. לעיתים רחוקות מדי ישנם יוצאים מן הכלל. יש לציין את 'קשת' שהעלתה לשידור את 'עבודה ערבית' שמכילה ניואנסים לגביי אי הנוחות בחווייה של הערבי בחברה היהודית. אין פסול בלשקף מציאות זו בהומור, להפך.

התקשורת אינה ממסדית רק בכך שהיא מדירה את מי שאינו יהודי. היא ממסדית בכל השקפת העולם שהיא מציגה, שלעיתים רחוקות קורא תיגר על הרטוריקה שמציגים לנו מנהיגינו. בעת שבכל העולם דובר על כך שהפלישה של בוש לעירק נבעה ממניעים כלכליים הקשורים בנפט, אצלנו לקח שנים עד שעיתונאים החלו לכתוב על כך בגלוי. הנראטיב של השמדת היהודים הוא לעד נחלתה של התקשורת בדיוק כפי שהוא נחלתם של מנהיגינו. חכמים לפניי כבר הדגימו כיצד הפחדה משרתת רייטינג. לאחר שסיפור גלעד שליט הפך למסחטת רייטינג מסחררת במשך חמש שנים, עכשיו סיפור אירן הוא המגנט שמושך צופים וקוראים 24-7. העובדה שדור שלם של ילדים מתעורר מסיוטים אודות דיקטטור אירני אכזר ונשק גרעיני אינם מטרידים את קברניטי התקשורת, להפך, הם רק מבטיחים את תלות הצופים במרקע. התקשורת רוצה כסף, לכן היא מבינה שהיא צריכה להתנתק מקולות ביקורתיים אמיתיים. ואם כבר לבטא עמדה 'שמאלנית', עדיף שתהיה נגד החרדים שגם ככה אינם צרכנים של התקשורת החילונית.

העולם כולו נסער מהסערה החורפית של ויקיליקס שחלפה מעל אזורנו לפני שנה, אבל משום מה האדמה הישראלית נותרה יבשה. כל ביקורת על השיטה, על הרטוריקה ועל המניעים הכלכליים המסתתרים מאחוריה ישר משייכים את המבקר לאגף השמאל הסהרורי. הבדלנות הניכרת בחברה הישראלית רק מעידה על כך שאנשים מוצאים נוחות בהתעלמות מכל קול שקורא תיגר על הנראטיב המוכר והאהוב. המחאה החברתית בקיץ שעבר קצת החלה לקלף את השכבות, אך אפילו אם הוא תחזור בשנית בתרועה רמה, את צורת המחשבה הממסדית בכל מה שקשור לבלימת שיח רב-עדתי ולשימור הרטוריקה הסוגרת אותנו מאויבינו היא תתקשה לגרד. התקשורת מכילה אנשים אינטיליגנטים שנחשפים למציאות בשטח מחד, ומאידך מאנשים שמקבלים כסף על שימור סטטוס קוו, ביטוי ביקורת כלפי המובן מאליו, ומילוי פיהם במים לנוכח העוולות האמיתיות.

אפשר להבין את מי שכועס שהתקשורת שמאלנית, הוא בסך הכל קורבן של איבוד פרופורציה לאומני אותו מטווים כל בעלי הכח, גם מימין, וגם מ"שמאל".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: