השארת תגובה

התקשורת שמאלנית? או ממסדית?

"התקשורת השמאלנית" זוהי ההאשמה הנפוצה של כל משתלחי הימין במערכת המדיה הישראלית. קריאה זו היא למעשה כבור חסר תחתית, המעודדת את הגברת הווליום של כל נציגי הימין, החל מטוקבקיסטים ועד לבית המחוקקים. הם הרי הקורבן, הצד המושמץ, הלא מיוצג וכעת הם צריכים לעשות הכל כדי לאזן את התמונה. אבל הטיעון הזה כל כך חזק, כל כך סוחף שחבל לזנוח אותו גם כאשר הוא מאבד מתוקפו, האשמת התקשורת בשמאלניות, בעוד שידוע שמרבית הציבור מצביע לימין, מאפשרת לימין להשמיע קול מתלהם מבלי לחשוש. גם אם התקשורת תבקר, הרי התקשורת שמאלנית.

עם זאת, אפשר להסתכל על מציאות זו ממקום יותר מכיל ומבין. הרי סביר להניח שאחוז מצביעי קדימה והעבודה בקרב נציגי התקשורת הוא גדול יותר מאשר אחוז המצביעים למפלגות אלה בקרב האוכלוסייה. לעומת זאת ביבי האהוב לא בהכרח היה מנצח את הבחירות לו רק עיתונאים היו ניגשים להצביע. יש כאן איזשהו עיוות, איזשהו פער רעיוני בין נוקשי המקלדות לאדם הפשוט, ופער זה צפוי שיעורר כעס.

כעס זה מובן במידה מה, אבל כדי להחזיר אותנו לפרופורציה, כדאי שניווכח לרמת הממסדיות הגבוהה של התקשורת. ייתכן שהתקשורת בעברית נותנת ביטוי די מרכזי לשמאל המתון (אם כי בעבר זה היה נכון יותר מאשר בהווה), אבל היא כלל אינה מתייחסת לאזרחי ישראל שאינם יהודים. גם תוכניות הסאטירה הכי נשכניות נאנחות בקריאה ש'כולנו יהודים', הנראטיב הציוני הבסיסי מוצג כמושא הערצה של כל אזרחי ישראל וכד'. איני מבקר כרגע את עניין זה, אבל צריך לזכור שמעבר ל'אויבינו' הערבים, ישנם באוכלוסייה עשרות אלפי דרוזים, ארמנים, נוצרים מעדות שונות שרוצים להרגיש שייכים אבל נתקלים בחומת הדת. לערבים ניתנות רצועות שידור בטלוויזיה למשל, אבל הן הרחק מן הפריים טיים ולעיתים אינן אפילו מתורגמות לעברית. כאשר מאשימים את התקשורת בשמאלניות צריך לזכור כמה היא צמודה לגרעין היהודי. אפילו התקשורת בסין אינה מגדירה עצמה כביטוי רק של בני ההאן, שמהווים יותר מ-90% מהאוכלוסייה… מהבחינה הזו אנו נמצאים איפשהו בין סעודיה לירדן. אפשר להצדיק זאת להגיד שאנו היהודים עם קטן ולכן ניתן לוותר על הביטוי הדמוקרטי בתקשורת, אבל צריך להיות מודעים לכך.

נושא ההדרה של כל מה שאינו יהודי מהמרחב הציבורי/תקשורתי/חינוכי הוא נושא בפני עצמו שאמצעי התקשורת מהווים רק חוליה אחת ממנו. בשיח זה, הערבים שעשויים בכל זאת לבוא לידי ביטוי הם משני סוגים: הראשון הוא ערבים שמבקשים להשיל מעצמם את זהותם האתנית, לא להתעסק בה ולטשטש כל הבדל ביניהם לאחיהם היהודים, כדוגמת ערבים שמופיעים בתוכניות ריאליטי. הסוג השני הם פוליטיקאים ערבים מתלהמים שמושמעים על ידי התקשורת ונבחרי הציבור כדי לעורר את החרדה של הציבור בפני הדיעה 'האמיתית' של הציבור הערבי. למעשה, אין כמעט פלטפורמה בה ערבי (או בעל זהות אתנית אחרת שאינה יהודית) יכול לבטא את מורכבות החוויה שלו. אין מקום בו ערבי יכול לדבר על רצון להשתלב בחברה הישראלית לצד חשש אינסטינקטיבי ממדי צה"ל, אין מקום בו ערבי יכול לבטא איזושהי ביקורת מבלי שהוא ישר מסווג לתפיסת עולם קיצונית. הדרה זו של הציבור שאינו יהודי ושל כל חוויה שאינה יהודית היא אבסורדית בהתחשב בכך שכולנו חיים יחדיו באותה מדינה. הדרה זו גורמת לניכור, לחשדנות ולתפיסה המוטעית שקולות הכעס של זועבי או משעל הם מייצגים את דעותיו של הערבי ביפו או בעכו. ככל שנתחבר יותר למציאות כך סף החרדה יירד. אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מרחשי ליבם של המיעוטים. אבל צריך להיות הוגנים ולהודות שזה מה שאנו עושים, במקום להמשיך במשחק הקורבן היהודי. כך גם אולי נבין שבימין כועסים על כך שהתקשורת שמאלנית, אבל כל משלמי המיסים שאינם יהודים לא יכולים למצוא כלל ביטוי בתקשורת. לעיתים רחוקות מדי ישנם יוצאים מן הכלל. יש לציין את 'קשת' שהעלתה לשידור את 'עבודה ערבית' שמכילה ניואנסים לגביי אי הנוחות בחווייה של הערבי בחברה היהודית. אין פסול בלשקף מציאות זו בהומור, להפך.

התקשורת אינה ממסדית רק בכך שהיא מדירה את מי שאינו יהודי. היא ממסדית בכל השקפת העולם שהיא מציגה, שלעיתים רחוקות קורא תיגר על הרטוריקה שמציגים לנו מנהיגינו. בעת שבכל העולם דובר על כך שהפלישה של בוש לעירק נבעה ממניעים כלכליים הקשורים בנפט, אצלנו לקח שנים עד שעיתונאים החלו לכתוב על כך בגלוי. הנראטיב של השמדת היהודים הוא לעד נחלתה של התקשורת בדיוק כפי שהוא נחלתם של מנהיגינו. חכמים לפניי כבר הדגימו כיצד הפחדה משרתת רייטינג. לאחר שסיפור גלעד שליט הפך למסחטת רייטינג מסחררת במשך חמש שנים, עכשיו סיפור אירן הוא המגנט שמושך צופים וקוראים 24-7. העובדה שדור שלם של ילדים מתעורר מסיוטים אודות דיקטטור אירני אכזר ונשק גרעיני אינם מטרידים את קברניטי התקשורת, להפך, הם רק מבטיחים את תלות הצופים במרקע. התקשורת רוצה כסף, לכן היא מבינה שהיא צריכה להתנתק מקולות ביקורתיים אמיתיים. ואם כבר לבטא עמדה 'שמאלנית', עדיף שתהיה נגד החרדים שגם ככה אינם צרכנים של התקשורת החילונית.

העולם כולו נסער מהסערה החורפית של ויקיליקס שחלפה מעל אזורנו לפני שנה, אבל משום מה האדמה הישראלית נותרה יבשה. כל ביקורת על השיטה, על הרטוריקה ועל המניעים הכלכליים המסתתרים מאחוריה ישר משייכים את המבקר לאגף השמאל הסהרורי. הבדלנות הניכרת בחברה הישראלית רק מעידה על כך שאנשים מוצאים נוחות בהתעלמות מכל קול שקורא תיגר על הנראטיב המוכר והאהוב. המחאה החברתית בקיץ שעבר קצת החלה לקלף את השכבות, אך אפילו אם הוא תחזור בשנית בתרועה רמה, את צורת המחשבה הממסדית בכל מה שקשור לבלימת שיח רב-עדתי ולשימור הרטוריקה הסוגרת אותנו מאויבינו היא תתקשה לגרד. התקשורת מכילה אנשים אינטיליגנטים שנחשפים למציאות בשטח מחד, ומאידך מאנשים שמקבלים כסף על שימור סטטוס קוו, ביטוי ביקורת כלפי המובן מאליו, ומילוי פיהם במים לנוכח העוולות האמיתיות.

אפשר להבין את מי שכועס שהתקשורת שמאלנית, הוא בסך הכל קורבן של איבוד פרופורציה לאומני אותו מטווים כל בעלי הכח, גם מימין, וגם מ"שמאל".

מודעות פרסומת
השארת תגובה

זילות מושג האנטישמיות

מלמדים אותנו מגיל צעיר על החשיבות של להתייחס לזכר השואה בכבוד וביראה, להכיר במאורעות השואה כאסון האנושי הגדול בהיסטוריה, לכבד את הקורבנות והניצולים ולא להשתמש במושגים הקשורים לשואה ולנאצים בבדיחות דעת. יש טעם באמירות שכאלה, אף אם אפשר להתווכח לגביהן הביטוי שלהן. בעוד שמטיפים לנו נגד ביצוע זילות של השואה, עולים מנהיגינו ואנשי ציבור שונים ומשונים ומבצעים הקשרים בין האסון שפקד את אבותינו במלחה"ע השנייה לבין המצב היום. נסראללה הבונקריסט וראש לוחמי החיזבאללה הוא לא פחות מאשר היטלר, והאיום האיראני הוא שתי טיפות מים ממחנה ריכוז טרבלינקה. נתניהו לא יגיד זאת במילים כה בוטות, אך הוא לא יחשוש להזכיר את השואה כל פעם בנאומו על המאבק שלנו באויבינו.

נתעלם מהעובדה שהעולם השתנה ללא הרף בשבעים השנה האחרונות ושהנאצים עלו לשלטון בעת בה מדענים מכל העולם ביצעו סולמות גזע וניסיונות להגדיר את המין האנושי מבחינה אתנית. אפילו אם זה לא היה המקרה, האם המפעל הציוני הוא עד כדי כך כושל שאנחנו משווים עצמנו לאנשים חסרי אונים, חסרי צבא, חסרי תמיכה המובלים כצאן לטבח?! האין מדינת ישראל התקדמה כמה צעדים מאז, ואם כן, האין מנהיגינו מחוייבים להכיר בזאת ולהפסיק למכור לנו מראות זוועה כדי לחזק את מושבם במליאה? יש לנו נשק גרעיני שאיראן לא תשיג גם עוד חמישים שנה, האין נשמתן של אבותינו יכולות לנוח בשלווה לפחות לכמה רגעים?

הטכניקות הרטוריות של נתניהו מוכרות, ויאמר לזכותו שהוא ממש לא המנהיג הראשון שעושה שימוש ציני במושג השואה כדי להצדיק את פעולותיו. חבל רק שחלקים רבים בעם רואים בשימוש זה אקט לגיטימי, במקום להורות גם לאנשי ציבור לכבד את זכר השואה. אנחנו מורים לילדים שלנו להמנע מזילות המושג, בזמן שאנו יורים איתו על אוטומט בכל פעם שאנו מנסים להביע עמדה נגד אויבינו.

ובהקשר של אויבינו, יש עוד נקודה חשובה: השנאה שמנהיגים באירן וחיזבללה מביעים כלפיי ישראל היא גסה, אלימה ומעוררת חלחלה. באמת. אבל שנאת ישראל ושנאת הציונות היא אינה זהה לאנטישמיות, שהיא כידוע שנאה גזענית ליהודים. אחמדיניג'ד יושב בפרלמנט האירני עם פוליטיקאים יהודים ואוכל צהריים עם עיתונאי חצר יהודים איראניים. די עלוב בשביל אנטישמי, לא? בהיכל העיתונות הפרו פלסטיני אל גז'ירה כותבים לא מעט עיתונאים יהודים. אפשר וצריך לבקר אותם עד מחר, אבל אותם יהודים אינם מתביישים בדתם או מסתירים אותה ואין לעם היושב בציון זכות לקבוע שהם 'אנטישמיים' רק מכיוון שהם לא תומכים בממשלת ישראל. אל לנו לזלזל במושג אנטישמי, כי בסוף הקריאות זאב זאב יייצרו זאב.

האנטישמיות היא חיה אירופאית וצפון אמריקאית בעיקרה, יצורים כמו היטלר, לה-פן, מפלגת התה והקלו קלוקס קלאן, לדוגמא, שונאים יהודים ומוסלמים באותה מידה. יתר על כך, המושג 'אנטי-שמי' מבטא שנאה לגזע השמי שכולל, למרבה הפלא, גם את מרבית העולם הערבי. רוב מנהיגי מדינות ערב נמנעים מלהשתמש ברטוריקה אנטישמית כשהם מבקרים את מדינת ישראל, חבל שדווקא אנחנו מוציאים את השד מן הבקבוק ומאשימים כל מי שיורק לעברנו בגזענות. זאב זאב כבר אמרתי?!

השארת תגובה

פתיחה – פורים עם שפטל

אין אדם המתאים יותר לקבל את הכבוד בפתיחת הבלוג הזה יותר מאשר הנפש המקסימה והרכה עו"ד (חשוב מאוד להדגיש, אחרת היינו חושבים שהוא סתם אדם מן השורה ולא סניגוריהם של אנשים טובים כמו משפחת אברג'יל וגרגורי לרנר) יורם שפטל. האיש, שזכה לקבל רצועת שידור ב'רדיו ללא הפסקה' ומשדר את 'שפטל עצבני' בימים שזהבי נח בביתו הוא ארס טהור ונטול מעצורים. סגנונו ומשנתו הן הינו הך, וכנראה שמישהו מקברניטי הערוץ חשב שאדם כמוהו יכול למשוך מאזינים תועים.

שיחה עם יורם קניוק בן ה-80 בו שפטל מצווה עליו לרדת מן הארץ ולחדול מ'אנטישמיות' בעקבות הרהורים של חייל עייף שקניוק ביטא באחד מספריו היתה המפגש הראשון שלי עם המפגע האקוסטי. ההתקלות האחרונה היתה אתמול בתוכנית לכבוד חג הפורים, במהלכה שפטל הטיח ש"ברק אובמה הוא פריץ אנטישמי שיושב בבית הלבן. אובמה הוא אנשטימי כמו שרוזוולט היה בזמנו" (ואירן היא גרמניה הנאצית, נכון?), "אובמה מתחרז עם אוסאמה" (ועורך דין מתחרז עם סאלח-א-דין) ו"נפילת אובמה הינה החלום הבלהות עבור המחבל התקשורתי המצוי." 'המחבל התקשורתי האנטישמי' הוא אגב מוטיב חוזר בנאומיו של שפטל, כמדגיש את האלמנט 'הבוגד' בכל מי שחושב אחרת ממנו ובכלל, מבהיר שלחשוב אחרת ממנו זו אינה פעולה מוחית תמימה אלא מניפולציה משתפ"ית שנועדה לחסל את העם היהודי.

לא אתייחס עכשיו לכשלים הלוגים וחוסר האינטילגנציה הבסיסית באמירותיו של האדון (הוא באמת חושב שאובמה הוא דמות שקובעת בלעדית את מדיניות ארה"ב? האם ראינו במהלך השנים הבדלים מהותיים בין צורת ההתנהלות של נשיא ארה"ב אחד למשנהו?). מה שמעניין אותי הוא הכוחות שמעלים מופע שכזה על גלי האתר. מר שפטל וגם רדיו ללא הפסקה מבינים שבמציאות התקשורתית והציבורית שקיימת כיום, כוחות ימין הצליחו להציב עצמם כקורבן. כמו שעם ישראל הוא קורבן של עולם אנטישמי כביכול, כך הימין הוא קורבן של השמאל הבוגדני.

הדבר בולט בעיקר בתקשורת; מעבר להתערבויות האחרונות של הממשלה שלנו בחופש הביטוי התקשורתי, כבר קודם לכן אמצעי התקשורת החלו לשתף פעולה עם דפוס המחשבה והרטוריקה (המנצחת יש לומר) שמנחה שביטוי דעות ימניות קיצוניות באמצעי התקשורת הוא הרבה פחות מסוכן מביטוי השקפה שמאלנית. גבי גזית ונתן זהבי, שתי דמויות משמעותיות ב'רדיו ללא הפסקה' מזוהות עם השמאל. ז"א, הם ודאי לא מצביעים לפלג שמאלני יותר מפלגת העבודה, אבל בארצנו היום המילה שמאל מתגלגלת מהר ל'שמאל קיצוני' ול'בגידה'. זהבי וגזית מעולם לא יעזו על יריב לוין, אביגדור ליברמן ואפילו אנשי האיחוד הלאומי שהם פשיסטים, לדוגמא, (המקום בו השמאל כן יכול להתבטא חופשי הוא בביקורת כלפי החרדים שאינם משתתפים בשיח הציבורי) אבל מן הצד השני אין בעיה שמר שפטל יאמר על נשיא ארה"ב, אדם שמייצג מדינה שמזינה את ישראל מבוקר עד ערב, שהוא 'פריץ אנטישמי'. הטענה הבסיסית לפיה 'התקשורת שמאלנית' היא בעלת אותו אפקט כמו להגיד ש'העולם כולו אנטישמי'-  היא מאפשרת ל'מקופחים' להפעיל כח בצורה לא מרוסנת, ללא שום ויסות מצפוני, ויוצרת בור בלי תחתית של אלימות.